<h1>ראבי"ה סימן תי"ט</h1>
<h2>דף ק.</h2>
בפסקות של רבינו זקיני כתב אם חתיכת איסור (ש)נפלה בששים דהיתר ולא הכיר בה להעלותה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אם אין בהיתר כדי לבטל שתיהן. אבל אם הכיר בה וידע שיש בה היתר לבטלה (אם) אפילו נפלה אחרת אין צריך ביטול כנגד שתיהן ד[תנן] בפרק חמישי דתרומות [מ"ח] סאה תרומה שנפלה במאה חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר. והכי נמי איתא בתוספתא דתרומה [פ"ו ה"ו]. ומסיים בתוספתא אמר רבי אלעזר ברבי שמעון במה דברים אמורים בזמן שלא ידע בה ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה הרי זו מותרת. עד כאן לשונו. והכי נמי קסבר רבינו יב"א והרב רבינו שב"ט דפלוגתא דרבנן ורבי שמעון בשלא ידע, אבל ידע לדברי הכל מותרת. וכן ראיתי שהורה הרב מורי אבי. ומתרצי(נ)ן הא דאמר רבי יוחנן [ע"ז ע"ג ע"א] [המערה] יין נסך וכו' [ראשון] ראשון בטל, וכן הא (דתנן בפרק בתרא דערלה) דאמרינן בהתערובת [זבחים ע"ז ע"ב], ואיתא בפרק כיסוי הדם [פ"ז ע"ב], דם שנתערב במים וכו' ומפרש התם רבי יוחנן דראשון ראשון בטל, וכן הא דתנן בפרק [שני] דערלה [מ"ב] התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה [חולין] וכו' ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה או שלשת קבין ועוד כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, פירוש כשנפלה סאה תרומה למאה בטילה, וכשחזרו ונפלו עד שלא סילק התרומה שלשה קבים ועוד [ערלה] הרי הוא חצי סאה במאתים חצאי סאין, והסאה תרומה שבטילה והותרה מבטלת [לועוד] של ערלה, (ו)הכי נמי צריך לומר כשידע בה, ואתיין כרבנן. והיכא דלא ידע הוי כאילו נפל בבת אחת ואין כאן כדי לבטל, כדאמרינן בפרק נוטל אדם [קמ"ב ע"א], ורבי שמעון סבר קמייתא בטילה במאה והא תיבטל במאה וחד. והרב [רבינו] שב"ט כתב דהיכא דידע בה דשרינן כגון שלבסוף שכח, דאי לא שכח, כיון שלא סילק האיסור הוה ליה מזיד, ואין מבטלין איסור לכתחלה. וגרסינן בירושלמי [בפרק קמא] דחגיגה ובתרומות [סופ"ה] [אמר רבי יוחנן] כל האיסורין שריבה עליהן בשוגג מותר ובמזיד אסור, ומקשינן בירושלמי ולאו מתניתא היא סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר אם במזיד אסור, והיא שנויה בפרק [חמישי] דתרומות, ומשני מתניתא בתרומה אתא רבי [יוחנן] ממר ואפילו בשאר כל הדברים. והא לא נהירא לי, ולא קרי אין מבטלין איסור לכתחלה אלא כשמתכוין להרבות לשם ביטול, והיינו מזיד ולכתחילה, כדתנן בפרק קמא דערלה [מ"ו], ומייתי לה בפרק הניזקין [נ"ד ע"ב], נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט, פירוש משום דחשיב בחיבורו ולא בטיל, ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין וילקוט [רבי יוסי אומר אף יתכוין וילקוט]. וטעמא דרבי יוסי מפרש התם. ותו ראיה דגרסינן ב[ריש] פרק התערובות [ע"ד ע"ב] אמר רבי אלעזר חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות פותח אחד מהם ונוטל כדי דימועה ושותה, ופריך גמא ושתי קא חזינא הכא, פירוש היאך פותח ומתכוין לבטל לשתות, הא אין מבטלין איסור לכתחילה, אלא אימא נפתחה אחת מהן, וכן תני נמי בסוף ערלה. ותו דגרסינן בריש מסכת ביצה [ד' ע"ב] אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, ופריך עלה ממתניתין דתרומה, משום דמרבה עליהם כדי לבטלן. הילכך נראה בעיני דכל שכן הכא, שידע בה שנתבטלה והיא היתר גמור, דאפילו לא שכח, ובמזיד הניחה בתוכה שמותרת, וכי נפל בשוגג איסור לתוכו מצטרף לבטל. ובלבד שלא ישליך איסור במזיד כדי לבטלו, אי נמי אם נפל איסור שלא ירבה עליו כדי לבטל. (אי נמי) ותו לא אמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה אלא היכא שנפל(ה) איסור להיתר ואסרו, אבל להרבות ההיתר לכתחלה שאם יארע ויפול איסור לתוכו שלא יאסרנו מותר. והאיסור נמי מבטיל, כיון שלא השליכו כדי לבטלו. ובתשובת רבינו תם כתוב ואני הנהגתי בעירי לערב בחביות יין כדי מים, שאם יפול [יין] נסך כל שהו או על ידי ניצוק שיבטלוהו המים, דסליק את מינו כמו שאינו. דהיינו סעד לדבריי, ואף כי פשיטא הוא. ומיהו לפי עוניי, אף על פי שאין משיבין האריים לאחריהם, אין נראה לי מה שמפרשים הך דרבי אלעזר ברבי שמעון דאדרבנן קאי ומוקי פלוגתא בשלא ידע. דהא תניא נמי התם [תוספתא דתרומות פ"ו ה"ח] סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זו מותרת ולפחות מיכן הרי זו אסורה סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זו מותרת עד שירבה איסור על ההיתר, ולפי דברי רבותינו על כרחך כרבנן אתיא, דאלו לרבי שמעון אין תלוי ההיתר בידיעה, ואם כן קשיא לי דרבנן אדרבנן, דתנן לעיל מפלוגתא דרבנן ורבי שמעון [בפרק חמישי] [מ"ז] דסאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין, משמע דבידיעה לא משתרי. ועל כרחך רבנן [היא], דקאמרי נמי ולא הספיק להגביה, [דאי רבי שמעון אפילו לא ידע כלל מותרת. הילכך קשה דרבנן [אדרבנן], דהכא לא שרו אלא אם כן הגביהה, ובתוספתא [פ"ו ה"ו] שרו בידע בה בלחוד ואף על גב דלא הגביהה]. וכי תימא הגביהה אשמעינן בלא ידע, הא ליתא, דלמה מגביהה, אלא שידע שנפלה. ולישנא דרבנן נמי משמע הכי (דהגביהה אלא שידע שנפלה) דהגביהה עם ידיעה בעו, שאם לא כן למה זה מגביהה. ואף על גב דתני עלה בירושלמי תני הרבה בתרומה נעשית כמרבה במזיד, פירוש ואסור דאין מבטלין איסור לכתחלה, לאו למימרא דמגביה בשוגג ולא ידע, אלא הא אשמעינן אף על גב שלא נטלה בכונה על מנת שאם תפול שם אחרת שתהא מותרת, אפילו הכי כיון שריבה האיסור הוא אסור, דשוויוה רבנן כמרבה במזיד. והתם בירושלמי מייתי עלה מדאמר נתן סאה ונטל סאה כשר [וכו'] עד רובו לפירכא, ומשני לה. ולא ידעתי להבין שפיר מאי פריך, דלכאורה משמע דסייעתא היא. ואומר אני דרבי אלעזר ברבי שמעון אדרבי שמעון אבוה קאי לפרושי. והכי פירושא במה דברים אמורים שהוא מודה לכם שאסור בשלא ידע, אבל ידע מותרת. ורבנן אפילו בידע קא אסרי, דהגבהה בעי. [וההיא דתוספתא רבי שמעון היא, וההיא [ד]מתניתין דשרי דוקא בהגבהה רבנן היא]. ואף על פי שהלשון דחוק, הכי איתא להדיא בירושלמי דתרומה [פ"ה ה"ח], דהתם (ו)מפרש [ה]פלוגתא הכי רבי שמעון אומר ידיעה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה. ורבינו יצחק מסימפון פירש נמי הכי. וזהו לשונו ולא הספיק להגביה וכו' ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה אלו הגביה לא הוי מקדשתה, השתא דלא אגבהה ונפלה שנייה קדשה. רבי שמעון אומר אלו לא היה יודע בנפול הראשונה ונפלה זאת ואחר כך נודע לו מן הראשונה דודאי אסור, אבל עתה שידע בראשונה מקמי שנפלה שנייה בטלה, כדאמרינן בפרק נוטל [קמ"ב ע"א]. וכל העומד להרים הרי הוא כמו שהורם דמי, וכן היה סובר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ומותר הכל. ותניא בתוספתא [תרומות פ"ו] אמר רבי אלעזר ברבי שמעון וכו'. משמע דסבירא ליה כדפרישית. ועיקר. והכי פירושא רבי שמעון סבר בידיעה תלוי הקידוש(ה) וההיתר של אחרות, ורבנן סברי בהגבהה תלוי ההיתר והקידוש. וההיא דערלה בפרק שני [מ"ב] על כרחיך בידע, וכרבי שמעון. מיהו נראה לי דהילכתא כרבנן דאוסרים אפילו בידוע. וההיא דרבי יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל (אי) כרבי שמעון אתיא, ובידע. וצריך לומר לאו דוקא נקיט כל היום כולו, אלא עד שירבה האיסור, כדפרישית לעיל, אי נמי עד שיתן טעם. ובפרק [שני] דערלה בירושלמי גרסינן עלה דתרומה מעלה את הערלה פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתיר, היך עבידא, הוא (ו)לא ידע בה חבירו ידע בה. ידיעת ספק מהו שתתיר [כ]ידיעת ודאי, היך עבידא, היו לפניו שתי קופות אחת יש בה מאתים ואחת אין בה מאתים נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפלה ואחר כך נפלה השנייה מדדה ומצא בה מאתים ושתים, אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה [אין תימר אין ידיעת ספק כידיעת ודאי אינו עולה]. היתה קופה אחת ספק יש בה מאתים ספק אין בה נפלה סאה ערלה לתוכה ואין ידוע אם עלתה במאתים אם לא עלתה במאתים ואחר כך נפלה השניה אין תימר ידיעת ספק כודאי עולה (עולה) אין תימר אין ידיעת ספק כודאי אינו עולה. ונראה לי דהכי יש להיות ואינו יודע אם עלתה אם לא עלתה. ואף על גב דקאמר פשיטא שידיעתו מתירתו אליבא דתנאי דמתניתין, דסבירא ליה כרבי שמעון, ואפילו לרבי שמעון, אם נפלה [חתיכת] איסור בקדירה ואינו ידוע אם יש בה ששים, אי נמי לאו ההוא גברא בר הוראה הוא שידע דבטל בששים, היינו ידיעת ספק דלא איפשיטא בירושלמי, ואסור מספיקא. וכל שכן שהלכה כרבנן. ואי נמי גרסינן רבי יהודה בפרק נוטל, רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, ואסור לפי דבריו, [כמו] שהוכחתי, אפילו בידע, דמצא מין את מינו וניעור, כדאמרינן בפרק שלישי דבכורות [כ"ג ע"א]. ובההיא פלוגתא דרבוותא בהגדילו, בפרק בתרא דעבודה זרה [ע"ג ע"ב], מי בעינן [מים] תחילה או לא, בזה לא אאריך. אב"י העזר"י.
